כשהשותפים והשותפות ליצירה של פאבל פאבליקובסקי נדרשו להגדיר את עבודתו, הם אמרו שהוא כותב את הסרט בעזרת המצלמה ומשתמש בה באותו האופן שבו סופר מסתייע בעט. היצירות של פאבליקובסקי אמנם אינן אילמות, והדיאלוגים בהן כתובים למופת, אך מה שבאמת מניע את העלילה, את הדמויות ואת הדרמה הם הדימויים, התמונה הנעה. זה קולנוע במלוא מובן המילה – ופאבליקובסקי הוא קולנוען במובן הכי קלאסי וטהור של המילה, שכמותו נשארו מעטים בימינו.
לא פחות מאשר הוא קולנוען, פאבליקובסקי הוא גם מעין היסטוריון של האומה הפולנית. בשני סרטיו האחרונים, "אידה" (2013) ו"אהבה בימים קרים" (2018), הוא כתב מחדש את ההיסטוריה והמיתולוגיה של פולין. שני הסרטים זכו להערכה ולתהודה עצומה בארצו ומחוצה לה. אלו ככל הנראה שני הסרטים הפולניים הגדולים והמדוברים של העשור האחרון.
אך בסרטים הללו היה גם משהו אוניברסלי. פאבליקובסקי הוא יוצר חוצה גבולות: הוא נולד וגדל בפולין, ושם משפחתו מעיד על זהותו, אך הוא חי באנגליה מזה שנים, ושם גם פרץ, עם סרטים דוברי אנגלית שזכו אף הם להצלחה ולהערכה רבה – ובראשם "המוצא האחרון" (2000) ו"קיץ של אהבה" (2004).
כל אלה הם סרטים עלילתיים, אך פאבליקובסקי הוורסטילי בכלל החל את דרכו כיוצר דוקומנטרי. הוא ביים שלל סרטי תעודה בשנות ה-80 וה-90, וכבר בהם הפגין את הליריות והפואטיות שיבואו לידי ביטוי ביתר שאת ביצירתו העלילתית, עם שחקנים ושחקניות שאותם היטיב לגלות, ללהק, להדריך ולטפח. יש כבר רשימה נאה של בעלי מלאכה שעשו אצלו את צעדיהם הראשונים.
ופאבליקובסקי הוא לא רק תסריטאי ובמאי, אלא גם צלם־על של סרטיו המתייחס בחרדת קודש לכל תמונה, ותמיד מעורב בעשייתה. יצירותיו הן מכתב אהבה לאהבה עצמה, להיסטוריה ולאנושות, אך מעל לכל הן ספוגות תשוקה למסך הגדול ולכל האפשרויות המופלאות שטמונות בו.
מפגשים עם פאבל פאבליקובסקי יתקיימו לאחר ההקרנות של ״המוצא האחרון״ ו״אידה״
