בשנת 1979 נחתו בני הדודים מנחם גולן ויורם גלובוס בקליפורניה, כשהם נחושים להסתער על הוליווד. הם כבר יכלו לזקוף לזכותם מידה רבה של אחריות להולדת תעשיית הקולנוע בישראל. את הפרק האמריקאי הם פתחו ברכישת חברת הפקה קטנה ומוכת צרות בשם קאנון עבור חצי מיליון דולר. בעשור בו הנהיגו את קאנון, הובילו השניים שינוי מהפכני בדרך שבו סרטים נעשים ונצפים.
בחלוף ארבעים שנה, פסטיבל הקולנוע ירושלים נרגש להציע לחובבי הקולנוע הזדמנות נדירה לחוות בעצמם את מורשת סרטי קאנון. הפסטיבל יקרין מבחר של שמונה מסרטי קאנון אשר נבחרו בקפידה על ידי הבמאי קוונטין טרנטינו. רובם ככולם לא הוצגו באולמות קולנוע בישראל מאז צאתם בשנות השמונים.
יהיו מי שיתייחסו לסרטים שהפיקה קאנון כאסופה ארוכה של סרטי ניצול זולים. ואכן, ספק אם ישנם מפיקים אחרים בתולדות האמנות השביעית אשר חתומים על רשימה כה ארוכה של ״בי-מוביז״ כמו הצמד גלובוס-גולן. גם בשיא הצלחתה היתה חברת קאנון סטארט-אפ קטן בסטנדרטים הוליוודיים. עם זאת, באמצע שנות השמונים יצא לאקרנים סרט חדש של קאנון כמעט על בסיס שבועי—לוח זמנים שהותיר את המתחרים המבוססים והבררנים יותר הרחק מאחור. ואולם, הדחף המסחרי שהוביל את השניים ליצור כמה מהסרטים הישראלים האהובים ביותר של שנות השישים והשבעים הביא אותם להפגין טעם הטרוגני במובהק בהגיעם להוליווד—כזה שטשטש את הגבולות שבין הגבוה לנמוך.
גלובוס וגולן התמחו ביצירת סרטים בתקציב נמוך ועל בסיס רעיון שניתן לתמצת במשפט קצר. הם מיהרו לנצל טרנדים אמיתיים (סרטי נינג'ה פוגשים את "פלאשדאנס" פוגש את "מגרש השדים!") ומדומים (סרט הורדת ידיים בכיכובו של סילבסטר סטאלון!). אך הם גם נהגו לנצל מעת לעת את רווחיהם כדי להפיק סרטים מתוחכמים יותר. כך התנוסס סמל קאנון בכתוביות הפתיחה של סרטים בבימויים של רוברט אלטמן, ג'ון קסבטס, רומן פולנסקי, ברבט שרודר ואחרים ("עכבר הברים", סרטו של שרודר מ-1987, יוצג בפסטיבל). כך גם הופקה גרסה עטורת שבחים לאופרה "אותלו" של ורדי (1986), בבימויו של פרנקו זפירלי ובכיכובו של פלאסידו דומינגו, לצד עיבוד מוצלח פחות של "המלך ליר" בבימויו של ז'אן-לוק גודאר (1987). ואולי בהשראת גולן עצמו—אשר מיאן להבחין בין גבוה לנמוך—היו עמיתיו לעתים נדירות מרפים משיפוט "איכותי" חמור, כמו במקרה בו העניקו לסרט הפעולה המופתי "רכבת אל החופש" בבימויו של אנדריי קונצ'לובסקי (1985) שלוש מועמדויות לאוסקר ופרס גלובוס הזהב לכוכב הסרט ג'ון ווייט (הסרט יוקרן גם הוא בפסטיבל).
מעבר מהיר על שמותיהם של מאות הסרטים שהופקו על ידי חברת קאנון בעידן גלובוס-גולן טומן בחובו הפתעות נוספות. לצד הסרטים שהשיקו את הקריירות של יוצרים כמו ניל ג'ורדן וכוכבים כמו צ'אק נוריס וז'אן קלוד ואן דאם, עשויים חובבי קולנוע ישראלים לזהות גם את השפעות המגרש הקולנועי הביתי. לעתים העקבות ברורות ("הבתול האמריקאי האחרון" מ-1982 הוא גרסה אמריקאית נאמנה מאד למקור של בועז דוידזון לסרטו "אסקימו לימון") ולעתים מרומזות (את "מחץ הדלתא" מ-1986, בחירה נוספת של טרנטינו, ביים גולן בהשראת סרטו "מבצע יונתן"—עם צ׳אק נוריס בנעלי יהורם גאון).
בסוף שנות השמונים הובילה ההרפתקנות של חברת קאנון לחובות עתק ולחקירת הרשויות האמריקאיות. המתחים בין גולן לגלובוס האמירו. תוך זמן קצר נפרדו השניים מקאנון, מארצות הברית—וזה מזה. בשנת 2014 יצאו שני סרטי תעודה שחזרו לתולדותיהם של גולן, גלובוס וקאנון: "אלקטריק בוגאלו: הסיפור שלא סופר על אולפני קאנון" ו"גו-גו בויז". האחרון הוצג בבכורה חגיגית בפסטיבל הקולנוע ירושלים ביולי 2014. גלובוס וגולן, שכבר הספיקו להתפייס, הגיעו יחד לפסטיבל באותו הקיץ. זו היתה הופעתם האחרונה יחד. כעבור שלושה שבועות נפטר מנחם גולן.
מחווה זו הינה פסטיבל-בתוך-פסטיבל, חנות ממתקים לכל חובב קולנוע והזדמנות לזהות את השפעת תור הזהב של סרטי קאנון על היצירה הקולנועית בעשורים האחרונים. אך בראש ובראשונה, זו הזדמנות לחוות בידור חסר מעצורים ובלתי מתנצל.
