ליה ון־ליר היתה הרבה יותר ממייסדת הסינמטק הירושלמי. היא היתה מגדלור של רוח חופש בירושלים השסועה. בעיר שהלכה והסתגרה, היא חלמה על בית לאמנות הקולנוע – מקום שבו כל אדם יוכל לפגוש את עצמו דרך המסך הגדול. היא האמינה בתרבות שאינה כפופה לציווי פוליטי או דתי, אלא מונהגת על ידי תשוקה, ידע וסקרנות אנושית. היא לא נכנעה לפשרות והאמינה בזכות לראות, לחשוב, להרגיש.
סינמטק ירושלים הפך לסמל של ריבונות תרבותית בלב עיר מקודשת, ושל חירות אישית במקום שבו גוברת השליטה. סינמטק ירושלים הוא מרחב שבו הקולנוע הוא שפה חיה ומאתגרת, לא רק בידור או נוסטלגיה.
המלחמה על רוח החופש לא נגמרה.