ברנרדו ברטולוצ'י הלך לעולמו השנה, כחצי עשור לאחר סרטו האחרון ("אני ואת", 2012). למרות גילו המתקדם (77) והסיבוכים הבריאותיים, הוא היה נחוש להמשיך לביים – תקווה שהמוות גדע באיבה. חבל שכך, שכן בימים כה טעונים, שבהם הפאשיזם משתולל במידה חסרת תקדים מאז מלחמת העולם השנייה, איטליה זקוקה לקולו יותר מתמיד: קול צלול, שמאז ומעולם דיבר על העבר ועל ההווה של ארצו ועשה זאת מתוך רצון להילחם ברוחות הפאשיסטיות שמרחפות מעליה ועלולות לשוב ולהתפשט בה – כפי שאכן קרה, בסופו של דבר.
המסירות של ברטולוצ'י לנושאים הללו באה לידי ביטוי כבר בתחילת דרכו המקצועית, בתחילת שנות העשרים לחייו, כשביים את "מלאך המוות" (1962) ואת "לפני המהפכה" (1965). רבים מהמאפיינים שיגדירו את עבודתו כבמאי בשנים הבאות התפרצו כבר אז: העניין שלו בסוגיות של פער הדורות ובשלב שבו אנשים מעצבים את זהותם; נטייתו לעמת בין בורגנות ומהפכנות; הכישרון שלו לתת תחושה מדויקת של זמן ומקום; ומעל לכל, הסגולה שהיא ככל הנראה הבולטת ביותר שלו: היכולת לעסוק בנושאים כבדי משקל דוגמת היסטוריה, חברה ופוליטיקה באופן שיהיה לא רק שכלתני ולחלוטין לא קר, אלא דווקא מלא תשוקה ואמוציות.
כל זה ניכר גם ב"1900" (1976), האפוס המרשים של ברטולוצ'י, שזכה לאחרונה לרסטורציה מפוארת. זה ניכר גם בסרט עם הפקה מפוארת פחות, אך עם תסריט מורכב עוד יותר: "האסטרטגיה של העכביש" (1970), שאותו הגדיר ברטולוצ'י כסרט האהוב עליו מתוך גוף העבודה שלו – אולי משום שזו עבודתו הפילוסופית והמפותלת ביותר, ומכאן שהיא מעט יוצאת דופן בפילמוגרפיה שלו. וגם בה מרחף הצל הענק של הפאשיזם, כשמנגד עומדים אלו המסרבים להיכנע לו.
ברטולוצ'י כבר לא איתנו. הקיצוניות הפוליטית, למרבה הצער, דווקא כן – אבל כך גם המורשת של הקולנוע שלא מוכן להרים ידיים מולה.
