ביצים לבנות על הקירות

למוזיאון לאמנות מודרנית באמסטרדם, הסטדליק, יש בעיה: האוסף מורכב כמעט במלואו מיצירות של גברים מהמערב. כשבכל זאת מוצאים שם בת מיעוטים מדובר בדרך כלל במודל מנוצלת, נטולת שם ופנים, שמופיעה על אחד הקנבסים. בצעד אמיץ, ויש שיגידו פזיז, מנהלי המוזיאון אִפשרו לבמאית שרה ווס לתעד את המאמצים להפיכת המוסד הוותיק למקום אינקלוסיבי, ברוח התקופה והדמוגרפיה. שני אוצרים חדשים ממוצא אפריקאי מלווים את ההתמודדות עם השאלות הקשות: איך מציגים יותר עבודות נשיות כאשר אין כאלה במחסן? מה עושים עם ציור שנקרא "הזונות"? איפה עובר הקו בין תיקון היסטורי למחיקה? האם יש דבר כזה יותר מדי פוליטיקלי קורקט? ולמה למען השם, למרות הכוונות הטובות, הקהל עדיין לא מרוצה?