המרתף

כשנה לאחר משפט אייכמן, הבמאי נתן גרוס, שביים את הדוקו־דרמה המקורית "אונזערע קינדער" ("הילדים שלנו", 1948; במאי שותף: שאול גוסקינד), מעז לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי לצלול אל מעמקי טראומת השואה. את התסריט של "המרתף" כתב גרוס עם שמעון ישראלי, מחלוצי מופעי היחיד בישראל, על בסיס אירועים אמיתיים מחיי הבמאי. 

הסרט מגולל את סיפורו של עמנואל, שומר באתר בנייה, שבמהלך משמרת לילה צפים בזכרונו אירועים מעברו – לפני, במהלך ואחרי גירושו למחנה הריכוז דכאו. ישראלי, השחקן היחיד בסרט, מגלם את דמותו של עמנואל, כמבוגר וכילד, ובנוסף את אביו ומורה בבית ספר גרמני.

הסרט האקספרסיוניסטי דל התקציב משקף את העובדה ש"טראומה פירושה להיות רדוף על ידי תמונה או אירוע" (קתי קארות, 1995), ובמקביל חוקר את יחסי הגומלין המורכבים בין הדימוי העצמי לאינטראקציות עם אחרים כחלק מפעולת הזיכרון. סרט פורץ גבולות זה הוא היצירה הקולנועית הראשונה שמאמצת את נקודת המבט של הניצול וקוראת תיגר על הנרטיב הקולקטיבי בדבר הגאולה מן הטראומה עם העלייה לארץ ישראל. ב-1963, שנת צאתו, הוענק לו הפרס לסרט הטוב ביותר לנוער בפסטיבל ברלין.