"יש קולנוענים טובים, יש קולנוענים נפלאים, יש קולנוענים שנחקקים בהיסטוריה של הקולנוע. ויש כמה קולנוענים שמשנים אותה." (ניקולא מאזאנטי, מנהל הארכיון הקולנוע הבלגי המלכותי)
שנטל אקרמן – יוצרת קולנוע, שחקנית, במאית ומרצה לקולנוע באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת CUNY בניו-יורק – יצרה סרטים קצרים, סרטים באורך בינוני, סרטים באורך מלא, מיוזיקלס וסרטים תיעודיים. היא סירבה לציית לכללים ונשרה עד מהרה מבית הספר לקולנוע, בלהיטותה להתחיל לעבוד: "קולנוע הוא או הדבר הזה או הדבר ההוא. הייתי רוצה שלפעמים הוא יהיה הדבר הזה, והדבר הזה, והדבר הזה... הנתיב שלי מורכב מן הניגודים הללו, מן המתחים הללו, המושכים אותי בכיוונים שונים".
הרבה מעבודתה התמקדה באִמה, נטליה, ניצולת שואה. האם לא דיברה על זמנים אלו מטוב ועד רע, ושתיקה זו השפיעה על רבות מיצירותיה של אקרמן. היא גם פיתחה תבנית קולנועית של נדודים, עם שלל יצירות המתבוננות באנשים החיים הרחק מביתה שבפריז או בבריסל. יצירות אלו מסופרות מנקודת מבט של הלך, של נווד, המחפש אחר האמת באחר. אך לעתים התמקדה מצלמתה גם בהתוויית דיוקן עצמי אינטימי וסודי.
"ז'אן דילמן" (1975), יצירת המופת הנודעת של אקרמן, הוא סרט מוקפד על זמן ועל טקסים, המורכב מ-223 שוטים. לדבריה, סרטיה "אינם נוטלים מזמנו של הצופה אלא מעניקים לו אותו. [...] אני רוצה שאנשים יוכלו לחוות את הקולנוע על בשרם". לעומת "ז'אן דילמן", עומדת הכוריאוגרפיה הקולחת של סביבות ואנשים בסרטה "מהמזרח" (1993), שתחילתו במזרח גרמניה וסופו במוסקבה. הסרט "דרום" (1998) מתמקד בלינץ' שהתרחש ממניע גזעני; זהו "מסע חיפוש אחר משמעות מבעד לסכלות הברבריות והמוות". חרף הייאוש, אקרמן, כמו קפקא, אינה "נגררת לפאתוס".
סרטה האחרון,"לא סרט משפחתי" (2015), "עוסק באובדן – אמא שלי; ועוסק באיחוד – אמא שלי". באותה מידה הוא עוסק גם באובדן שחווינו אנו כמה חודשים לאחר מכן, עם לכתה של אמנית משכמה ומעלה.
ויויאן אוסטרובסקי
