שם

שנטל אקרמן כלל לא רצתה לעשות סרט על ישראל, כפי שהציע לה המפיק שלה. אבל אז היא הוזמנה ללמד באוניברסיטת תל-אביב ולקחה עמה מצלמה. היה זה באמצע שנת 2005, ימי ההודנה, אבל הסרט הזה לא נועד להרהר בפוליטיקה האזורית. אקרמן, כהרגלה, אינה בוחרת בדרך הקלה: את המצלמה היא כולאת בדירתה, שם היא מצלמת מחלונה את חלונות השכנים ומקריאה קטעים מיומן שהיא כותבת – יומן ובו הערות על יהדות, על קולנוע, על משפחתה. "שם למטה" מציע נקודת מבט פרטית, שבה עבודת המצלמה הסקרנית ממלאת תפקיד מרכזי בקביעת הטונים המהורהרים. התבוננות זו מותירה בידי הצופה את הכוח לקרוץ בעצמו משמעויות מהחומרים שאקרמן מלקטת עבורו "ללא כל כוונה, כדי שמשהו יוכל להתגלות או לקרות".